בעקבות עיסקת שליט, ושער החליפין המופקע של 1,027 רוצחים תמורת חייל אחד , עשרות שמיניסטים העומדים לפני גיוס פרסמו מכתב גלוי , הנושא את הכותרת "אל תחזירו עבורנו מחבלים". החיילים לעתיד מודיעים כי הם מתנגדים לשיחרור מחבלים , המהווה מנוף לחץ למיטוט מדינת ישראל, ותובעים כי "ממשלת ישראל לא תניח למחבלים ולארגוני הטרור להשתמש בנו כנשק" , ועל כן "במידה שניחטף , אין אנו מעוניינים שישחררו מחבלים תמורתנו".
עבור מי ש"מכתבי שמינסטים" עדיין נודפים ריח של סרבנות שנות ה 70, מתרחב הלב למקרא דברים אלה, של צעירים העומדים לפני גיוס, וערכיהם לא התבלבלו: חיילים מתאמנים למצבי קיצון, בהם הם נדרשים למסור את נפשם , אם בשדה הקרב, ואם במערכות אחרות. דורות רבים של לוחמים חונכו על ברכי "חתירה למגע", "דבקות במשימה" , וכן הלאה. זהו האתוס הצה"לי , שהוביל את מדינת ישראל לנצחונות המזהירים שלה. כאשר ערכים אלה התבלבלו, הצבא התחיל לדשדש והקברניטים המדיניים החלו לנהל משאים ומתנים עם רוצחים נתעבים. והנה מתברר שגדל בארץ הזו, נוער מופלא, הרואה את המציאות נכוחה ויודע כי "ברור לנו שאם ניחטף , ההורים יעשו הכל כדי לשחרר אותנו, ובכל זאת אנחנו נגד עיסקאות ששולחות לחופשי אלפי מחבלים". מדהים אף להיווכח בחתך החברתי של חותמי המכתב: עירוניים ובני התנחלויות, דתיים וחילוניים, פריפריה ומרכז.. דומה שהחברה הישראלית כולה מדברת מגרונם של נערים אלה !
ובכל זאת , יש מי שרואה את הדברים אחרת: איתן הבר, במאמר מערכת ב"ידיעות אחרונות" של ה 25/10/2011 , לועג להם, קורא להם "גיבורים בתיאוריה.. שלא חשו עדיין במשב האוויר החולף לידם כאשר יורים עליהם" , ועל כן מציע להם "חזרו אל ספסל הלימודים , התכוננו לבגרויות והואילו נא לחסוך מאיתנו את כותרות העיתונים". נדמה לי שהבר, כתב צבאי בעברו, שכח כי גם חיילים שהתגלו כגיבורים בשדה הקרב נפגשו לעיתים עם שריקות הכדורים בפעם הראשונה בחייהם. אכן, צודק הבר כי אף אדם אינו יודע איך יגיב במצבי קיצון; כמי ששמע בעברו כדורים שורקים ליד האוזן, אני מכיר , ואיתן הבר מכיר אף הוא, את הפחד המשתק לשניה, ובדיוק למצבים כאלה מחנך צה"ל להסתער ולחתור למגע עם האויב. האם יעלה על דעתו של קצין כלשהו לחנך את חייליו כי "מימלא תפחדו כשישרקו כדורים, אז בשביל מה לאמן אתכם להסתער" ? מימי דוד המלך , הביטוי "המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" מהווה אבן דרך בהתכוננות למלחמה: תלמד את אצבעותיך לפעול, כדי שכשאר הלב ירעד, האצבעות יפעלו במיומנות.
עם זאת, צודק הבר כי חובת ההוכחה היא בשעת מעשה ולא בתירגול. אך האם משום כך יש לבטל את ערך האימון ? וכי יש ללעוג לחייל המסתער באימון תוך כדי צעקות "אש, אש, אש" ? החברה הישראלית יכולה וצריכה להתגאות בנערים אלה, ולא ללעוג להם. אשרי ההורים, המחנכים, וכל אלה שהחדירו בדור הלוחמים העתידיים את ערכי היסוד האלה.
נכון, שוב צודק הבר כי "הורים הם הורים הם הורים.. ומעטים הם ההורים שלא יהפכו עולמות אצל ראשי השלטון כדי להביא לשחרור ילדיהם". אף אני הורה, ואם וכאשר ייקרא עם ישראל למערכה נוספת, סביר להניח שיהיו אלה ילדי , ואולי נכדי, שיסתערו מול צר ואויב. איני יכול לנבא מה תהיה תגובתי כאב, כסב, אם חלילה חלילה , אדרש לקרע הנפשי האדיר הזה. דבר אחד אני יכול לומר בודאות "היום, ברגע כתיבת שורות אלו, השכל וההגיון גוברים על הרגש והצער, ועל כן אני מתחנן מול כל ראש-ממשלה עתידי, אם אי-פעם , ירחם ה', יכניעו אותי רחמי אב ואתחנן למחיר מופקע כזה, אנא, אל תשמעו לי !!!!". יתכן , יתכן שהלב השבור יסיט אותי מדרך ההגיון והישר, ואפיל תחינה לעורר את הרגשות של קברניטי המדינה, ועל כן כדוד המלך אני מתפלל היום לה' שילמד את שפתותי לקרב ואת פי למלחמה.
אך ראוי לו לאיתן הבר לקצת צניעות ,ולא ללעד וזלזול לנוכח מכתב החיילים לעתיד. למי ששכח, הבר היה בעברו קרוב מאוד לאוזנו ולפיו של יצחק רבין בימי אוסלו הארורים. כולנו עוד זוכרים את ההבטחות , גם של הבר עצמו, "אנחנו ניתן להם לנהל את חייהם, ואם כדור אחד יירה לכיווננו, אוי ואבוי מה שנעשה להם..". האם בשעת מעשה עמדו אלה , ושוב הבר בתוכם, בדיבורם ? האם מי שהבטיח כי "האדמה תרעד" התמיד באמירתו גם כשרחובות ערינו דמים מלאו ?? איתן הבר שכח אז את הבטחותיו של טרום-אוסלו, ולא ניתן למצוא במאמריו איזכור כלשהו למה שהבטיח שיקרה "אם וכאשר..". הבר עבר זה מכבר את גיל הזיקנה ופעמיו אל עבר גיל הגבורות. ראוי לו כי ערכי הגבורה ימשיכו לשמש נר לרגליו, על מנת שזקנותו לא תבייש את נערותו. או-אז הוא יוכל ללמוד מדמויות מופת שלא נס ליחם עם גילם: אף אחד לא שאל את גב' מרים פרץ "מה תעשי אם שני בניך ייפלו בקרב?", וסביר להניח שגם היא עצמה , לו נשאלה , לא יכלה לנבא את תעצומות הנפש שהתגלו בקרבה. אך, בעת צרתה הגדולה צפו ממעמקי נפשה אותם כוחות בהם הרגילה עצמה ולהם חינכה ילדים ותלמידים, בימי רוגע ונחת.
על כן, איתן הבר, אנחנו בזים ללעגך, ואנחנו מצדיעים לחיילים הגיבורים של מחר, להוריהם ולמוריהם.
