אני מזדמן באקראי לפריז בראשון למאי 2012 לרחובCAMBON , רחוב צדדי ולא מוכר ליד כיכר האופרה הטווילרי. במס' 37 , שלט שיש קטן , ועליו כתובת בעברית ובצרפתית : "בבית זה , בשנת 1895,בנימין זאב הרצל, מחולל התנועה הציונית העולמית כתב את ספרו "מדינת היהודים", חזה ובישר את תקומת מדינת ישראל".כמה רחובות משם, אני עובר דרך כיכר האופרה. רבבות צרפתים , רובם אוחזים בדגלי צרפת ענקיים, מריעים למנצחת הגדולה של מערכת הבחירות לנשיאות שטרם הסתיימה, מרין לה-פן, בתו של המנהיג הקשיש. נאומה חוצב הלהבות, מתובל בגאווה לאומית ושנאת זרים , וזוכה לתשואות אדירות.
117 שנה אחרי שהרצל כתב דווקא כאן את חזונו, האם צרפת שבה לאחור ?
ראשון למאי,
פריז.
מאז ימי הביניים , ובפקודת המלך שארל ה 9, זהו חג ה
MUGUET, פרח החכלילית, בעל הפעמונים הלבנים הקטנים, המסמל עתיד בר-מזל ומבטיח,
כמו שהיה למלך שארל עם אהובתו.
מאז ימי ה FRONT POPULAIRE ב 1936, וע"פ החלטת ממשלה בראשות לאון
בלום היהודי, זהו יום פגרה , "חג העבודה" , כלומר לא עובדים ...
הסינדיקטים, הארגונים המקצועיים, מפגינים את כוחם בתהלוכות רחוב ססגוניות.
מאז עלייתו
לקדמת הבמה הפוליטית של ז'אן-מרי לה-פן, , לפני קרוב לשני עשורים, מתקיימת תהלוכת-נגד,
הצדעה לז'אן דארק, גיבורת צרפת
המיתולוגית, ששמרה על כבודה ו"הצילה את כבוד צרפת" בעלותה על המוקד.
אני מזדמן
באקראי לפריז בראשון למאי 2012, ובין פגישה לפגישה מנצל כמה רגעי פנאי ושם את פעמי
לעבר רחובCAMBON , רחוב צדדי ולא מוכר , בין
כיכר האופרה לבין גני הטווילרי. שם , במס' 37 , שלט שיש קטן , ועליו כתובת בעברית
ובצרפתית : "בבית זה , בשנת 1895,
בנימין זאב הרצל, מחולל התנועה הציונית העולמית כתב את ספרו "מדינת
היהודים", חזה ובישר את תקומת מדינת ישראל".
בדרכי חזרה
למקום פגישתי הקרובה, אני עובר דרך כיכר האופרה. רבבות צרפתים , רובם אוחזים בדגלי
צרפת ענקיים, מריעים למנצחת הגדולה של מערכת הבחירות לנשיאות שטרם הסתיימה, מרין לה-פן, בתו של המנהיג
הקשיש. נאומה חוצב הלהבות, מתובל בגאווה
לאומית ושנאת זרים , וזוכה לתשואות אדירות. היא משדרת בטחון כי תהיינה מה שתהיינה
תוצאות הסיבוב השני והמכריע לבחירות לנשיאות, דרכה שלה לראשות הימין הפוליטי
בצרפת, ומשם לנשיאות, סלולה. המשבר
הכלכלי, החברתי והתרבותי של צרפת לא יותיר לדעתה ברירה : אם צרפת חפצה חיים, ובדרך
כלל הצרפתיים אוהבים את החיים הטובים, היא תצטרך "לשמור על גבולותיה"
ועל זהותה הלאומית ; רציחתם של 4 יהודים בטולוז משמשת לה תנא דמסייע לצפוי לצרפת
כולה , אם לא תשים קץ להשתלטות האסלאמית . הקהל מריע, גם אם זהותו המוסלמית של הרוצח מדברת אליו הרבה יותר מזהותם של הנרצחים. אפילו בתוככי הקהילה היהודית בצרפת לא מעטים אוהדים את
לה-פן הבת , בגלוי או בסתר , עד כדי כך
שהרב הראשי לצרפת נאלץ להתייחס פומבית לתמיכה זו, אך ברור שזו אשליה: הקסנופוביה,
שנאת הזר, הרי לא תדע להבדיל בין רוצח לנרצחים והצרפתים בדרך-כלל אינם מחבבים את
היהודים יותר מאת המוסלמים. ארגוני השמאל הקיצוני , אלה המחוברים בצינורות
תת-קרקעיים ל"קרן החדשה לישראל", כבר מדגישים את הצער על רצח
"אזרחים תמימים" , תוך כדי הדגשה שהרצח לא צריך לשמש אמתלא לתמיכה ב"פשעים
הגזעניים של הציוניים", וריח אנטישמי מתערבב עם הניחוח האנטי-ציוני.
שמאל-ימין, יהודים-מוסלמים, למי זה חשוב ? שניים-שלושה רחובות מן ההתרחשות הססגונית,
הצרפתי הממוצע מנצל את השמש האביבית ואת יום הפגרה, שותה להנאתו קפה על מרפסת
הביסטרו וקונה זר חכלילית לאהובתו. לעזאזל , הרעש הזה : עוד חודשיים חופשת הקיץ
ושרק לא יעלו לו את מחירי הדלק ותעריפי
המלונות בערי הקיט.
117 שנה אחרי
שהרצל כתב דווקא כאן את חזונו, האם צרפת שבה לאחור ? לכאורה לא... ההיסטוריה אינה
חוזרת על עצמה, וקריאות "מוות ליהודים" כנגד אלפרד דרייפוס אינן עתידות
להישמע בקרוב בעיר האורות. אך משהו רע עובר כרגע על צרפת, ובעצם על אירופה
כולה. מה לעשות, ל"משהו" הזה יש
צלילים של מה שהצרפתים קוראים DEJA VU, של סרט מוכר, גם אם בגרסה חדשה ומעט שונה. מה שמטריד בסרט הזה אינו כל-כך בתופעה של לה-פן
עצמה; חרף האופטימיות שהיא מקרינה, קשה להניח שהיא תתפוס כל-כך מהר את רסן השלטון
בצרפת. מה שמטריד הוא שהצרפתי השותה היום
קפה להנאתו, מטרים ספורים ממופע אימים גזעני, דומה להפליא לצרפתי שלפני 70 שנה סובב
את הראש כדי לא לראות את היהודי הנלקח למרתפים ולמחנות. הוא בעצם האח התאום שלו :
עזוב אותו מטרחות הרות עולם, תן לו אוכל טוב, הנאות מהחיים , בחורות אם אפשר,
והעיקר להעביר את הזמן עד שהגזירות כבר תעבורנה מאליהן.... ברור, שמול מתקפה אסלאמית מתוכננת ומתוזמרת ,
אין לו סיכוי.. הרי לו רצה הצרפתי לפקוח את עיניו, הכתובת מזמן מתנוססת על
קירותיו, אך מהי פקיחת עיניים מול בגט עם קממבר וכוס יין משובח ?
מה שמטריד
עוד יותר הוא השקט המופתי של מדינת ישראל . אמנם מדינת ישראל השכילה להקים
"משרד לענייני תפוצות" ולהעמיד בראשו אדם אמיץ בעל עמדות ציוניות
מובהקות, ובכל זאת הס מלהזכיר את תחזיותיו
של הרצל, שלא לדבר על קריאות זאב ז'בוטינסקי לאבקואציה, חיסול הגלות בטרם פורענות.
היהודי הצרפתי יודע היטב שהוא חי על הזמן שאול, הוא מכיר לפרטיו את מבואות
שדה-התעופה ואת הדלפקים המובילים אותו לארץ, הוא גם משקיע לא רע בנדל"ן
הישראלי "על כל צרה שלא תבוא", ואף למסעדותיו בעיר האורות הוא קורא בשם LE KIKAR,
כאות הוקרה לנתניה, בירתו הנצחית שבמזרח התיכון. במעין נשף מסכות אבסורדי, בדו-שיח המתנהל כרגע בין יהודי צרפת לבין מדינת
ישראל , נושא העלייה הוא ה Sub-text , הוא
איננו ה text עצמו.
יהודי צרפת
עצמם נבוכים. מפה לאוזן, מועברים סיפורים על התנכלויות אנטישמיות בגני ילדים,
ובתי-ספר יסודיים ממלכתיים. על המתרחש
בקמפוסים האוניברסיטאיים כבר לא מדברים...
התקיפות כנגד יהודים ברחוב ובמטרו מזמן אינן עניין של פרברים או שכונות "בעלות אוטונומיה
דה-פקטו", שהמשטרה חדלה להיכנס אליהן; הנוכחות הקולנית והמאיימת של בני
תשחורת מוסלמיים, בני הדור השני והשלישי להגירה, אזרחי צרפת לכל דבר, אינה יודעת
גבולות. ויכוח הבחירות המתנהל זה עתה בנידון נסוב סביב מתן זכויות אזרח גם למהגרים
הבלתי-לגליים, שאף אחד אינו יודע באמת מה
מספרם.
הפרהסיה
הצרפתית מקוטבת: בקצוות,שנאה גלויה וגוברת של ימין קיצוני מחד ובני מהגרים מאידך,
הכל כמובן על רקע קריסה כלכלית-חברית שאין
רואים את סופה; בתווך , הרוב האדיש מכופף את הראש ומצפה למחר טוב יותר , רוטן
בתוך-תוכו, יודע שאין סיבה נראית לעין שמחר יהיה טוב יותר, אך נאחז שיתוק ואדישות.
"המרכז הדומם" הזה אולי עדיין רוב דומם, אך זהו רוב שימיו ספורים,
האגפים הקוטביים סוגרים עליו ומצמקים אותו.
נקל לחשוב
מה היה אומר היום הרצל ליהודי צרפת; לא מסובך לדמיין נאום של זאב ז'בוטינסקי לאור
מצבם ; אף דוד בן-גוריון היה מן הסתם נוקט בעמדה חד-משמעית באשר לכורח גיבוש
תוכנית לעליה מאסיבית וממוקדת. אך, ממשלת ישראל של היום מדברת במונחים של"פשע
שנאה", שותפות גורל, ישראל חזקה, ועוד כהנה היגדים קליטים בשיח הדיפלומטי, אך
חלולים בשיח הציוני. הסוכנות היהודית (במישור ההנהגה, ולא שליחי השטח השלה ,
העושים עבודה נאמנה) מנמיכה את מסריה הציוניים כמעט עד כדי העלמתם, ואוי לאותה
בושה, דווקא נתן שרנסקי, דמות ציונית מופתית, מעניק לכך גיבוי ציבורי-אידיאולוגי ,
כיו"ר הסוכנות.
הגיעה העת
להוריד מסכות, ולדבר גלויות כראשי המדינה היהודית והעם היהודי לאחים בצרה. כמאמר
חז"ל "אין האסיר מתיר עצמו מבית האסורים". בתחושת בטן, המגובה באינסטיקטיים בני אלפיים
שנה, יהודי צרפת יודעים את מצבם, אך אינם מוצאים בקרבם את דרכי המפלט. עוד ועוד
אמצעי בטחון, גדרות משטרה מסביב למוסדות הקהילה הופכים חזרה את הקהילות לגטאות
מאויימים. פרדוקס המגננה הביטחונית שולט
בכיפה, ובוגרי יחידות צבאיות שלנו לא מעטים "מייעצים" איך להתמגן, ואף
לעיתים מתפרנסים מזה לא רע.
חובה עלינו לחזור לחזונו של הרצל ולומר לאחינו
שבגלות צרפת הנאנקת "אחים, איך שלא תסתכלו על זה, טוב לא יצא מזה, זו כבר
איננה כתובת על הקיר ולא קדימון, זה המחזה עצמו. הגיעה העת; שובו הביתה !".
דרושה תוכנית לאומית אסטרטגית שתתייחס לקהילת יהודי ליעד מיידי לפעילות. המנהיגות , הן בממשלת ישראל והן בסוכנות
היהודית, חייבת ראשית לומר את הדברים גלויות , ולהעביר מסר חד ולא מתפתל. המוסדות חייבים להכין לכך תוכנית אופרטיבית,
בשיתוף עם מוסדות הקהילה בצרפת שאינם חסרים משאבים וניסיון.
חייבים
להביא את יהודי צרפת הביתה.
