חמש שנים לגירוש ולאיוולת

מאמר זה נכתב בכ"א מנחם-אב תשס"ה, יממה לאחר גירושם של אחרוני אחינו שהחזיקו בגבורה באדמות חומש ושא-נור בצפון-השומרון. בכך הסתיים מבצע חסר תקדים של גירוש וחורבן בתיהם של כ 10,000 איש, מבצע ה"נחישות והרגישות" של ממשלת שרון.
המאמר נכתב בסערת רגשות של "היום שלאחרי", תוך ניסיון לנתח את השלכות הגירוש לטווח הבינוני הוארוך. המאמר פורסם במקומון השומרון "מראש-ההר" של חודש אלול תשס"ה, תחת השם "היום שאחרי כבר כאן !!".
חלפו חמש שנים , והאיוולת הבטחונית והפוליטית ברורה לכל; גם הפשע האנושי-חברתי זועק עדיין לשמיים, וטרם בא על תיקונו. נראה ששבר ההנהגה, אשר בא לידי ביטוי באובדן דרך ציונית-לאומית,נשכח מעט ממוחם של כותבי הטורים, ומושכי העטים המציינים חמש שנים לגירוש.
המאמר אשר עסק בהתווית דרך עתידית להנהגה מובא כאן כמעט ללא שינויי עריכה, וכפי שנכתב ופורסם אז. שיקולים קלים בעריכה נוגעים בעיקר לביטויים קשים שיוחסו לאריאל שרון ולבניו, אשר חדלו בינתיים להיות שחקנים בציבוריות הישראלית.


דברים אלה נכתבים יום אחרי סיום מסע הגירוש וההגלייה , ומבחינתי מהווים אבן דרך בהסתכלותי על היחסים הפנים-חברתיים בישראל. בעוד, הרבה שואלים ומביעים עמדות באשר לשבר האמוני-תיאולוגי (כן קיים- לא קיים, צריך שיהיה- ראוי שלא יהיה , וכו'), אני רוצה לסטות רגע מדיון זה, משום שלעניות דעתי ראוי שהוא יהיה דיון פנימי של הציבור האמוני, ולא דיון תקשורתי (כי מה אכפת באמת לשוללי אמונתנו , אם נמשיך להאמין באותו דבר או לא, אחרי השבר ?) . אני מבקש להתייחס לרצון שהתגלה בכל עוצמתו במהלך השבוע החולף, לא רק להכריע הכרעה פוליטית, אפילו לא לנצח ויכוח אידיאולוגי, אלא פשוט להכניע ציבור שלם הכנעה טוטלית, ואם אפשר תוך כדי השפלה מקסימלית.
הרי השפויים שבתוכנו הבינו כבר מזמן (כל אחד בנקודת זמן אחרת), כי לא נוכל לנצח במאבק הזה; חלקם ראו בכך לצערי אפילו הכרעה ערכית , וניסחו זאת ש "אסור לנו לנצח את צה"ל"; אחרים ראו בכך קריאת מפה פרגמטית של מציאות מתהווה, והכרה בעובדה ש"לא נוכל לנצח מול העוצמות האדירות שהשלטון הפוליטי ו/או הצבאי העמיד מולנו".

בין כך ובין כך, היה ברור כבר זמן לא קצר כי במערכה הזאת, אנחנו לא הולכים לנצח.



אם היה מדובר במשחק כדורגל, סביר להניח כי רוב הצופים והפרשנים היו משבחים את "הרוח הספורטיבית" של מי שיודע שגורלו הוכרע , אך איננו יורד מן המגרש ונותן מעצמו את המיטב עד הדקה האחרונה. היות ודובר במאבק על אמונה, ונאבקנו על הזכות להמשיך להאמין גם אחרי החורבן, התגלתה במלוא כיעורה עוצמת הרוע של קובעי ה"בון-טון" במדינת ישראל.

מבחינתי, ככל שזה ישמע מוזר, הכרתי במציאות זו החלה לחלחל כאשר השתתפתי כצופה בדיון ועדת החוקה של הכנסת על חוק "גירוש- ביזוי". לכאורה, ולתפיסתם של הדוגלים במאבק פוליטי-פרלמנטרי, היה אמור דיון זה להיות הדיון האחרון שימוטט את המהלכים הפוליטיים של מצדדי הגירוש. אינני רגיל להיות נוכח בדיונים מעין אלה, ואני צופה בהם (אם בכלל…) מעל מרקע טלוויזיוני. הפעם, ישבתי מטרים ספורים מן השחקנים הראשיים, ויכולתי לראות ולשמוע גם את מה שאיננו בשידור: הערות אגב ציניות, הבעות פנים, לחישות מפה לאוזן וכו'…

צדה את עיני התנהלותו של ח"כ וילן (בכלל למה אדם צריך להתעקש שיקראו לו "אבו" כשיש לו שם יפה כמו אבשלום ? וד"ל), אשר הקפיד להקרין רוח מבודחת, חיוך רחב על פניו כאילו היה זה יום חג , הערות ציניות ומרושעות לכל אורך הדיון, עד שהעיר לחנן פורת שהיה נוכח אף הוא בקהל "לא רק נביס אתכם, נשפיל אתכם". קשה להבין מה מביא קיבוצניק, יוצא יחידה מובחרת, לשמוח ולצהול ברגעים אלה של קריסת ערכים. הרי הדעת נותנת כי לפחות חלק מן הערכים היורדים לטמיון אמורים להיות גם ערכיו-הוא, המגדיר עדיין עצמו כציוני, והוא אמור להיות שותף ,ולו בקמצוץ, בכאב הלב הנורא של מה שהוא מעולל.
ביום שלאחר הגירוש, לא הייתי מקדיש תשומת לב רבה מדי ל"אבו" וילן, אם לא היה מתברר לי כי רוח זו שררה כחוט השני ברובם ככולם של הדיווחים התקשורתיים, ומאמרי הפרשנות של המנסים לקבוע את סדר היום הציבורי במדינת ישראל.

באולפניהם הממוזגים, ובחדרי המערכת שלהם, ניסו כל היפים האלה גם לקבוע לנו את הטקסטים שבהם נביע את מחאתנו (כזכור , לרוב זה כבר לא היה מאבק לביטול הגזירה, אלא מחאה בלבד..). על איסור שימוש באסוציאציות מן השואה דובר רבות: איך אתם יכולים ? איך אתם משווים ? מי שמכם ?

לפני הגירוש, נעתי בדרכים עם מה שראיתי כתעודה מזהה, אם אתבקש להציגה באחד ממחסומי הדרכים של כוחות הגירוש: חבוי עמוק בתוך ארנקי היה טלאי צהוב שאמי ז"ל ענדה במשך כ 4 שנים תחת הכיבוש הנאצי בפריס ; לא טלאי כתום, לא דימוי, לא מקרטון, טלאי אמיתי אוטנטי מן הימים ההם. לרוב לא עשיתי בו שימוש, ביודעי את העוצמות שזה יעורר, אך לעיתים נתקלתי פה ושם בסיטואציות בלתי-אפשריות, ופשוט לא יכולתי להימנע מלענוד אותו. מיד התעופפו מכל עבר הקריאות (גם מתוך "אנשינו"…) , "אל תעשה זאת, אסור..", וכמובן מיד הטחת ההאשמות על זילות השואה.

לפני חודשים ספורים, ערכתי עם רבבות אחרים את מסע "מצעד החיים" מאושוויץ לבירקנאו, והתייחדתי עם זכרם של חלק מבני משפחתי שלא חזרו משם; זכרון השואה הקולקטיבי הוא שלי לא פחות משל אחרים. אין אדם עלי תבל, שיכול לשלול ממני אסוציאציות שאני חש כששלטון מגרש יהודים מבתיהם ; במשטרים אחרים, "דמוקרטיים" לא פחות , זכות זו מעוגנת בחוק במסגרת "חופש הדיבור"; במדינת ישראל, יש מי שרוצה לחוקק חוק שיאסור על כך. אינני מרגיש עצמי חייב דין וחשבון לאף אחד על תודעת השואה הפועמת בקרבי. הטלאי שנשאתי עמי היה רכוש של אמי ז"ל, שאינה יותר בין החיים; אי-אפשר לטעון שהיתה מתנגדת לעניתדי אותו , וסביר אפילו שהיתה רואה בכך מעשה ראוי ונכון.

בנוסף לאסוציאציות מן השואה שהוצאו "מחוץ לתחום", כמובן כיכב גם "השימוש הציני בילדים" , כלשונם של הפרשנים. גירוש ילד מביתו, נוף מולדתו, חבריו וקהילתו, זה בסדר לטעמם, בתנאי שהשלטון כמובן הוא המחליט על כך. ילד הבוכה באותו מעמד, זו ציניות, הוא הרי לא אמור להיות שם. כל ילד מגורש שהעז לפנות למגרש ולשאול "למה?", ואולי אף טיפה לתת לפרץ רגשות לפרוץ החוצה, הפך להיות מיניה וביה סיבה לפניה לד"ר יצחק קדמן, ואוזלת ידה של "המועצה לשלום הילד" הושוותה בעוצמתה רק לכישלון החינוכי של רבנים ומחנכים שגידלו הורים שכאלה.
כל שדרן שהבנתו בגידול ילדים היא בכך שהוא מחזיק בבית ילד, כלב, תוכי ושני חתולים, נהפך למומחה לחינוך המרצה לנו את תפסיתו הפדגוגית, ומעיר לילדינו איך עליהם לבטא את כאבם. כן ! ילדינו כאבו את כאב הארץ הזאת, הם גדלו בצמוד לה, ולא כדמויות מתעופפות ביצירות מארק שאגאל ; הם גם לא גדלו בקומות הגבוהות של מגדלי שייח מונס (רמת-אביב , בלשון היפים), ולכן לא מבינים שום דבר באבחנה שהשדרנים מנסים להחדיר למוחם בין אדם לאדמה.

בשבילם, אם אין אדמה, אין אדם; אם אין קרקע, אין חיים.

לשיא הגיע כתב מלומד שדיווח על תחנוני אישה מגורשת המתחננת לפני קצין בכיר "תוריד את המשקפיים ותסתכל לי בעיניים" , ותהה האם אין בקריאתה משום זילות לדרגותיו הגבוהות של האיש. בכלל , מעשי המגרשים היו כולם "מאופקים עד אצילים", כאשר מצדם של המגורשים צפינו רק בזילות , בלשון הפרשנים: זילות השואה, זילות הדרגות, זילות הדמוקרטיה, ועוד, ועוד.. אפילו המאופקים שבמאופקים, אנשי נצרים, אשר עזבו את בתיהם ללא התנגדות, זכו למנה גדושה של נזיפות על שהעזו לעורר זיכרונות היסטוריים לא נעימים וחבויים עם תהלוכת המנורה שלהם.


הרצון הזה להכניע אותנו טוטאלית, לא רק לגרש ולהחריב, טבוע עמוק בשנאה עצמית של התלושים-המנתקים. כמו האנטישמי הקלאסי, כך הפרשן המנותק מסתכל במראה ומפחד ממי שמאיים עליו. לכן, הוא כל-כך רוצה לראות אותנו חוזרים ל"תפקיד הקלאסי" של הציונות-הדתית מן העבר. הוא ממש משתוקק שנחזור להיות משגיחי הכשרות ומלמדי הבר-מיצווה של ילדיו. יש לו גם הצעה שניישב את הגליל והנגב: העיקר, אל תסתובבו לנו בין הרגליים בכפר-שמריהו, צפון תל-אביב או ברחביה.

יש לי חדשות לכל היפים האלה: נכשלתם !! מחקתם ישובים, הוצאתם יהודים לגלות, אך לא הצלחתם לעקור ממוחותינו את שיגעון הגדלות שלנו. עמוס עוז תיאר פעם את ראייתו של תפקיד הציונות-הדתית: אליבא דשיטתו, עליה לשמש כמשגיח כשרות בקרון המסעדה של רכבת שהוא וחבריו יהיו בה נהגי הקטר. טעות בידו; למרות המכות שחטפנו בימים אלה, אנחנו עדיין שואפים להיות נהגי הרכבת, ולא משגיחי הכשרות . כן, עם קשה עורף אנחנו, וכמו שאמונתנו לא נכענה לפרעות עד עכשיו, גם החורבן, ההרס וההגלייה לא ישברו אותנו. רציתם אותנו משגיחי כשרות, כדי שכל אחד מכם יוכל להעיר לנו "אני רוצה השגחה כזו או אחרת…", רציתם אותנו מלמדי דרדקים כדי של אחד מכם יכתיב לנו את הנוסח שהוא זוכר מן הסבא שלו, ש"היה רב" כמובן. טעיתם: אנחנו נתפוס את ההגה , נקבע את היעד, וגם נכריז מהי התחנה הבאה; מי שהיעד אינו נראה לו מוזמן לרדת בזמן.

"ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי" - על הצום על החרפה ועל מה שבינהם

(פורסם בערב שבת חזון, ה' מנחם-אב תש"ע, במוסף "שבת" של מקור ראשון, במסגרת דיון על היחס לצומות החורבן בדור הזה)

לא נוכל באמת להכחיש את מעלת דורנו, דור התקומה והתחיה, ואף לא נוכל לנתק את המציאות העכשווית מתיאורי הנבואה. אכן אמר ה' לציון "קומה", קיבץ לתוכה נדחי ישראל, אשר עמדו על נפשם , וצבאות ה' שיחררו את מקור הקודש .
ובכל זאת עדיין חסרים אנחנו סנהדרין, מקדש, מלך ונביא.
שאלת "צומות ירושלים" אינה יכולה למצוא פתרון במישור הפרגמטי, נורמטיבי- הלכתי. אין קודקס נהלים ונוהגים, בודאי לא חיבור הלכתי, המסוגל לתת מענה לדילמה שבין מציאות של גאולה עם אבל על חורבן. יואב שורק מציג את הדילמה מזוויתה של "ריקנות חילונית" שלא תדע למלא את החלל אם יבוטל הצום. לטעמי, אין זו השאלה האמיתית. עלינו לשאול מה היא תשובתו של הציבור הצם את צומות החורבן לקריאת הנביא חגי "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב... עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית".

אכן, כמאמר דוד המלך, צום ובכי יכולים להיות מקור לבוז ולחרפה, אם הצמים עצמם מפטירין כדאשתקד ואינם קשובים לקול ה' הקורא להם, ותתכן מציאות בה עצם הצום ומנהגי האבלות הופכים אותו לחרפה, למשל ולשנינה בעיני שונאיו: " ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי , ואתנה לבושי שק, ואהי להם למשל" (תהילים ס"ט). בין שני הקטבים, מחד נבואת העתיד ומאידך המציאות הקודרת, שואל יואב שורק את שאלתו "האבכה בצום החמישי ?".

אם נגזר עלינו לקיים את צומות החורבן רק כי לא השכלנו לייצר אלטרנטיבה עבור הלוח החילוני המתרוקן מתאריכים דתיים ולאומיים, הרי זה משום שלא קבענו לעצמנו את המימד הרוחני-היסטורי של גאולת ישראל. אם אינני טועה מעטים בין המתפללים אמצו את הנוסח המינימליסטי של הרב גורן זצ"ל לתפילת "נחם", ורוב הצמים לא שינו מתפילתם אחרי אייר תשכ"ז. עבורם ירושלים עדיין "בזויה מכבודה ושוממה מאין יושב", מילים שהרב גורן סבר שאין לאומרם יותר. חריף יותר היה פרופ' א.א. אורבך ז"ל שטען כי אין להסתפק בהשמטת הביזיון והשיממון בלבד, אך יש, תוך כדי הצום והבכי על מה שאינו, להודות על "ירושלים הנבנית מחורבנה, המוקמת מהריסותיה, והמיושבת משוממותה".
יוצא מכך שמישור ההתמודדות שלנו עם סוגיית "צומות החורבן" ראוי שיחרוג למישורים אחרים מאלה שהורגלנו לחשוב וליצור בהם. כל עוד נדבק באמירה מלאחר החורבן כי "חכם עדיף מנביא", נברח מהתמודדות אמיתית עם סוגיה זו. לחכמה הבתר-מקדשית אין כלים לגשר על פני המתח שבין הקטבים.

מאז החורבן , אנו חיים בעולם של תחליפים ,של "נשלמה פרים שפתינו", של יבנה במקום ירושלים, של ש"ס ופוסקים במקום דבר ה' אל נביאיו. ברור כי בעולם הפסיקה , יש רק תשובה אחת לשאלת יואב שורק: כן, נבכה בצום החמישי !

טוב עשה יואב שורק ששאל את השאלה, והטיב עוד יותר כששאל אותה ברוח נביאי ישראל. על מנת שלא נסתפק בשאלה, אלא גם נתחיל לנסח תשובה, ראוי כי לפחות חלק מן המשאבים שהושקעו ומושקעים להחדרת תודעת המקדש , הלכות קודשים, חידוש סמיכה וסנהדרין, יופנו לחידוש נבואת ישראל. אמנם הלב מתרחב, למראה כלי המקדש המתחדשים, הגידול המתמיד , אם כי אטי , של שוחרי המקדש, אך אם נודה על האמת עדיין תופעות אלו הן בשוליים של הציבור הרואה במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". הדברים הם כמובן קל-וחומר לגבי ציבור שאינו מייחס למדינה מושגים של קודש וגאולה.
רק בשיח הרואה בנבואת ישראל תשתית לחידוש הקודש תימצא התשובה לשאלתו הנבואית של יואב שורק. אם לא נתחיל לפעול להתחדשותה, נישאר עם הצום ועם החרפה.

הממלכתיות, הקודש והמוסר, כמסד להפרדת רשויות במדינת ישראל

בקרוב, נציין חמש שנים לגירוש היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון, והגיעה העת לבחון את מלוא הרוחב והעומק של מהלך זה. דומני כי רבים מתוכנו חשים , ואף מבינים, כי נזרעו זרעים לשינוי יסודי במבנה השלטון בישראל, ואף במשמעות של שלטון ריבוני במדינה יהודית. רבים מתוכנו חשים כי הגירוש והחורבן , עם כל חומרתם, אינם אלא סימפטומים למחלה הרבה יותר עמוקה: מחלתו של עם שטרם התאושש מ 2000 שנות היסטוריה ללא ריבונות ועצמאות, ועל כן לא גיבש לעצמו צורת שלטון ומוסדות שלטון ההולמים אותו.
חידוש הריבונות היהודית בארץ-ישראל לפני למעלה מ 60 שנה הוליד נוסחה של "מדינה יהודית ודמוקרטית", המשמשת כמעין לוחות הברית חדשות , והפוגע באחד ממרכיביה משול למרסק את התשתית עליה מבוססת המדינה, כאילו היה משה רבנו המשבר את הלוחות. מעניין לציין כי ביטוי זה אינו מופיע כלל במגילת העצמאות של מדינת ישראל (אם כי בחלק מסעיפיה ניכר מאמץ לאזן בין 2 מרכיבים אלה) , ומופיע לראשונה באופן מחייב בתיקון ל"חוק יסוד: הכנסת" שהתקבל רק בשנת 1985 .
מקובל לחשוב כי אופיו של שלטון דמוקרטי נעוץ בעקרון הפרדת הרשויות (מבצעת, מחוקקת, שופטת) , שמטרתו יצירת מנגנון של איזונים ובלמים בין זרועות השלטון השונות, כתנאי הכרחי למניעת היווצרות של שלטון רודני , המרכז בידיו כוח רב מידי. עקרון זה נוסח בראשית המאה ה 18 ע"י הוגה הדעות הצרפתי Montesquieu , ומהווה מאז בסיס לחוקה בכל משטר דמוקרטי בעולם. עם פרוץ המהפכה התקשורתית המודרנית, הוגדרה "המעצמה התקשורתית" , כזרוע הרביעית המשמשת כ"ככלב השמירה" של הדמוקרטיה.

במהלך המאבק, ואף לאחריו, דובר רבות על דמותה המתערערת של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אין ספק כי הכורת שעלה על הישובים והגלה את התושבים הרים יד על אושיות זהותה של המדינה היהודית. אך לדעתי, לא הקדשנו מספיק תשומת לב לקריסת עקרון הבסיס של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית . עקרון "הפרדת הרשויות", שבלעדיו כאמור אין דמוקרטיה, התנפץ ונרמס ; הממשלה, הפרלמנט, בתי-המשפט והתקשורת עשו יד אחת על מנת להוציא לפועל תוכנית שנהגתה על-ידי איש אחד, שלא ברור עד היום מה חלקם של המניעים האישיים והפליליים שהביאו אותו לידי גיבוש תוכניתו. המערכת פעלה ללא איזונים ובלמים, לעיתים תוך כדי הצהרה מפורשת ובלי שום בושה (ראה משל האתרוג שנוסח ע"י בכירי העיתונאיים בישראל), ובעצם המנגנון הדמוקרטי כולו קרס תחת מעטה של שקר (לבוחרים ולמצביעים, ובאמצעות תקשורת מגוייסת), שלמונים (למקורבים) וקריצות (למשטרה, ליועץ המשפטי ולמערכת בתי-המשפט). מול שלטון זה, התייצבו מובילי המאבק והתעקשו לשחק משחקים דמוקרטיים (פרלמנטריים וציבוריים), משל היינו בסקנדינביה.

דומני כי יש צורך גדול לנסח מחדש את עקרון הפרדת הרשויות, מתוך אספקלריה יהודית עתיקה, וזאת מתוך מגמה להשיג מטרה כפולה: לאושש את מדינת ישראל כמדינתו של עם היהודי , נושאת תרבות ישראל מחד, ולמנוע עריצות שלטונית עתידית כפי שהתגלתה לנו בזמן הגירוש. במקורותינו הדבר נוסח בפשטות: מלך, כהן ונביא. עוד הרבה לפני שהוגים מודרניים התריעו על הסכנה בריכוז כוח שלטוני במעט מדי ידיים, תרבות ישראל ביססה את עקרון הפרדת הרשויות כתנאי הכרחי לממשל מוסרי וצודק.
ברם, אם הפרדת הרשויות במחשבה הפוליטית המודרנית היא בעיקר חוזה אזרחי חברתי , ועל כן אינו נוגע לתשתית הערכית המגדירה את המדינה, ברור כי עלינו להציע מסד אחר, החורג מן המסגרת המדינית המקובלת, ומבסס את הקיום המדיני-ריבוני על מצע ערכי החורג ממנה: המדינה איננה סך כל אזרחיה, כי אם סך הערכים שאזרחיה נקראים לממש. למרבה הפלא, מדינת ישראל תמיד היתה כזו: לדוגמא, קביעת "חוק השבות" (מבלי להיכנס לאבסורדים הרבים שבסעיפיו ) כאחד החוקים הראשונים אשר קבעה כנסת ישראל, כמוה כהכרזה כי אזרחי מדינת ישראל אינם ריבוניים בלעדיים על המדינה, שה"הבעלות" עליה חורגת בהרבה ממי שנמצא כאן ועכשיו כאזרח מדינת ישראל. לא בכדי אויבינו תופסים חוק זה כמנוגד לבסיס הדמוקרטי של מדינת אזרחיה, ועושים כל מאמץ לאזנו ואף לבטלו באמצעות קריאתם ל"זכות השיבה".
דומה כי לאחר למעלה מ 60 שנה, אין להסתפק בהכרזה "כל יהודי זכאי לעלות לארץ" כתעודת הזהות הלאומית והחוקית של המדינה, ויש להרחיב את בסיס הריבונות היהודית בארץ-ישראל עד ליצירת כלים ממלכתיים הולמים. כאמור, הכלים הממלכתיים היהודיים לניהול מדינה הם שלושה: מלך, כהן ונביא, כלומר שלוש זרועות המבססות את אושיות המדינה: הממלכתיות, הקודש והמוסר.

ברור כי הדרך ארוכה עד להקמת שלטון שיבוסס על משלוש זרועות זה , אך עלינו לדעת כי אליו יש לחתור, לחנך, וכל עוד נמשיך לדשדש בניסיונותינו לתפור לנו ממשל על בסיס טלאים של משטרים וחוקות שאינם הולמים אותנו, לא נצליח לצאת מן הסבך אליו נקלענו. אין זה מספיק ל"כבוש את מוקדי הכוח", יש לייצר שיטה בה מוקדי הכוח הם אחרים. טובי האנשים, יראי שמיים ונאמנים, הלכו לאיבוד ברגע ש"כבשו מוקדי כוח", והחלו לפעול לפי כללי משחק שיובאו ממשטרים אחרים, גם אם לעיתים נאורים . בהכללה ניתן לומר כי או שהם הפכו לבלתי-רלוונטיים , או ששמירה על המנגנון הקדים בתפיסתם את הגשמת החזון.
ביסוס השלטון על המשולש "מלך- כהן- נביא" איננו עניין פרסונלי. כל השאלות מן הסוג "איך בוחרים מלך? מאיפה יצמחו לנו נביאים?" וכד' הן שאלות מכובדות, אך אינן עוסקות באופי המשטר, כי אם במינוי נושאי כליו. לא בכך נעסוק כאן. עקרון היסוד הוא ביזור מנגנונים, וביסוסם ללא תלות זה בזה. זהו בעצם עקרון "הפרדת הרשויות", אם כי יסודותיו בהררי קודש.

המלך, כפסגת ממלכתיות של אומה, מייצג את מה שמוגדר היום כריבונות. השלטון הוא הריבון, כנציג האומה, ואת פעולותיו הוא מבצע בשמה ובשליחותה. תפיסת ריבונות כממלכתיות מרחיקה אותנו משיקולי "חברת אחראיות גדולה" , כדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אורות, עמ' ק"ס), קרי מעין חברת ביטוח ענקית הדואגת לשלומם ולרווחתם של מבוטחיה. יש לאומה מהות עצמית, רוחנית וערכית, שבשמה פועל המלך. ברור כי תפיסה יסודית זו שונה בתכלית מתפיסת המדינה העכשווית, הרואה את השליט כמשרת , civil servant , שעל מנת לזכות בשלטון צריך לרצות את שאיפות רוב אזרחיו. למרבה הפלא, דווקא השלטון הנוכחי מוכיח כי הדברים אפשריים: שיטת ניהול המדינה על-פי סקרי דעת קהל הוכיחה כי השליט מסוגל לא רק לשרת כי אם להוביל: שליט א' יכול לנסות ליישם תוכנית מסוימת, ויצטרך לוותר על ביצועה משום אימת "דעת הקהל", ויבוא שליט ב' ויבצע בדיוק את אותה תוכנית, עם תמיכה מרקיעת שחקים - קרי, השליט הוא היוצר את דעת הקהל, הוא המייצר את התשתית החברתית להובלת האומה, ואינו בהכרח, כמקובל לחשוב, שבוי בידי "רצון העם" המגולם במולך "הסקרים". ברור כי בכך טמונה סכנה גדולה, וההיסטוריה, הן של עם-ישראל והן של אומות העולם, רוויה בדוגמאות של גלישה ממלוכה לרודנות. בדיוק משום כך מופיע עקרון "הפרדת הרשויות", האיזונים והבלמים.

אך להבדיל מן הדמוקרטיה המודרנית, הבלמים והאיזונים אינם אימננטיים לשיטה, ואינם חלק ממנגנון ניהול המדינה, אלא חיצוניים לה. הקודש והמוסר אינם נושאים לפרשנות יועץ משפטי זה או אחר, או פקיד רבנות כלשהו; מדובר במערכות עצמאיות, מהן נובע כוחו של השלטון לשלוט, וברגע שהוא יסטה מהם, פעמוני האזעקה הציבוריים יופעלו בכל עוצמתם. הנביא, המייסר את המלך על שלטונו המושחת, המעוות חברתית, אינו פקיד של הממלכה, אינו יושב כיועץ בדיונים המבצעיים של השלטון, והוא גם לא מצפה לפירורי מידע מתוך הישיבות הסגורות; אין צורך לומר כי משכורתו אינה משולמת לו מן המיסים שגובה המלך . הנביא הוא בעל סמכות אוטונומית, והתורה המוסרית שלו אינה פרי קוניוקטורה חברתית חולפת או מוסכמה כלשהי ; אמות המידה שלה קבועות וידועות, ועצם השמעתן היא-היא מערכת הבלמים המביאה את המלך לומר "חטאתי" ולחזור בו מדרכו הרעה.

הכל כמובן נובע מן הקודש, ממה שמעבר לשלטון ולחברה גם יחד, ואף הכהן כמייצג את הקודש אינו פקיד של המערכות השלטוניות. האומה דואגת לצורכי קיומו, שלא באמצעות "תקציב המדינה" ,פרנסתו ותפקודו אינם תלויים במימון מטעם השלטון, ומינויו הוא מחוץ לתחום ההסכמים הקואליציוניים. הוא מביא לידי ביטוי את אופיה המיוחד של אומה שאינה ככל האומות, ושעובדת היותה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" מחייבת שיקולים של קודש בניהול מערכות המדינה. כמו התשתית המוסרית, כך גם תשתית הקודש, אינה מושפעת מן המנגנון הממלכתי, כי אם משפיעה עליו.
ברור כי דגם שלטוני זה הוא אוטופי, ועל-פי רוב, גם כאשר פעלו שלושת המרכיבים, רבו המתחים , החיכוכים והתקלות. השאלה איננה האם היסטורית התקיים פעם שלטון כזה? השאלה היא למה אנחנו חותרים? האם ילדינו בשיעורי אזרחות ילמדו את עקרון הפרדת הרשויות מיסודו של Montesquieu מבלי שתינתן להם זווית ראיה אחרת, ערכית, אידיאלית? האם אנחנו רוצים "לכבוש את מוקדי הכוח", קרי להיכנס "בכל הכוח" במערכת שהיא אולי חזקה יותר ממפעיליה, ואז נשמע גם מיהודים נאמנים וערכיים כי "מה שרואים מכאן , לא רואים משם"? או שמא עלינו להושיב את מיטב מוחותינו בתחום המשפט, המנהל הציבורי, מדעי המדינה, האתיקה, תקשורת ההמונים, כדי לייצר מערכת אחרת, מערכת שבה הממלכתיות, המוסר והקודש מאזנים זה את זה , ומאפשרים את הפעלת מנגנוני השלטון בכפוף לערכי יסוד שאינם משתנים עם חילופי שלטון ואינם מושפעים ממכוני סקרים.
נראה לי כי הניסיונות לכבוש מוקדי שליטה מבפנים הביאו אותנו למבוי סתום: טוב למדינה כי יהיו לה רבנים עם יחסי ציבור טובים, כאלה שידעו להשמיע דברי טעם שינעמו לאוזן הממלכתית, כל עוד המסרים שלהם מתואמים ותואמים את שאיפות השלטון; טוב למדינה כי יהיה לה שופט עליון אחד או שניים אשר יתבלו את דבריהם ממקורות ישראל, כל עוד פסיקותיהם מתיישרות עם הנורמות המקובלות בעולם הנאור; טוב לתקשורת כי יהיו לה מביני דבר , המסוגלים לפענח את מסתורי נפשותיהם של היצורים המוזרים החולמים על מדינת ישראל כ"יסוד כסא ה' בעולם", כל עוד מדובר בפרשנים ולא בשחקנים פעילים במגרש; טוב לשליט כי יהיו לו שותפים המעניקים לו כסות של קודש, כל עוד אינם מתבלבלים ואין להם שאיפות להנהגה.

כדי לפרוץ את ההסגר המוטל עלינו, צריך להציע אלטרנטיבה. כדי לכבוש מוקדי כוח, צריך ליצור מוקדים התואמים את היכולת שלנו להסתער. כשמדברים על "עם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה", רצוי לברר את היעד, לפני שמתחילים ללכת .