(פורסם בערב שבת חזון, ה' מנחם-אב תש"ע, במוסף "שבת" של מקור ראשון, במסגרת דיון על היחס לצומות החורבן בדור הזה)
לא נוכל באמת להכחיש את מעלת דורנו, דור התקומה והתחיה, ואף לא נוכל לנתק את המציאות העכשווית מתיאורי הנבואה. אכן אמר ה' לציון "קומה", קיבץ לתוכה נדחי ישראל, אשר עמדו על נפשם , וצבאות ה' שיחררו את מקור הקודש .
ובכל זאת עדיין חסרים אנחנו סנהדרין, מקדש, מלך ונביא.
שאלת "צומות ירושלים" אינה יכולה למצוא פתרון במישור הפרגמטי, נורמטיבי- הלכתי. אין קודקס נהלים ונוהגים, בודאי לא חיבור הלכתי, המסוגל לתת מענה לדילמה שבין מציאות של גאולה עם אבל על חורבן. יואב שורק מציג את הדילמה מזוויתה של "ריקנות חילונית" שלא תדע למלא את החלל אם יבוטל הצום. לטעמי, אין זו השאלה האמיתית. עלינו לשאול מה היא תשובתו של הציבור הצם את צומות החורבן לקריאת הנביא חגי "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב... עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית".
אכן, כמאמר דוד המלך, צום ובכי יכולים להיות מקור לבוז ולחרפה, אם הצמים עצמם מפטירין כדאשתקד ואינם קשובים לקול ה' הקורא להם, ותתכן מציאות בה עצם הצום ומנהגי האבלות הופכים אותו לחרפה, למשל ולשנינה בעיני שונאיו: " ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי , ואתנה לבושי שק, ואהי להם למשל" (תהילים ס"ט). בין שני הקטבים, מחד נבואת העתיד ומאידך המציאות הקודרת, שואל יואב שורק את שאלתו "האבכה בצום החמישי ?".
אם נגזר עלינו לקיים את צומות החורבן רק כי לא השכלנו לייצר אלטרנטיבה עבור הלוח החילוני המתרוקן מתאריכים דתיים ולאומיים, הרי זה משום שלא קבענו לעצמנו את המימד הרוחני-היסטורי של גאולת ישראל. אם אינני טועה מעטים בין המתפללים אמצו את הנוסח המינימליסטי של הרב גורן זצ"ל לתפילת "נחם", ורוב הצמים לא שינו מתפילתם אחרי אייר תשכ"ז. עבורם ירושלים עדיין "בזויה מכבודה ושוממה מאין יושב", מילים שהרב גורן סבר שאין לאומרם יותר. חריף יותר היה פרופ' א.א. אורבך ז"ל שטען כי אין להסתפק בהשמטת הביזיון והשיממון בלבד, אך יש, תוך כדי הצום והבכי על מה שאינו, להודות על "ירושלים הנבנית מחורבנה, המוקמת מהריסותיה, והמיושבת משוממותה".
יוצא מכך שמישור ההתמודדות שלנו עם סוגיית "צומות החורבן" ראוי שיחרוג למישורים אחרים מאלה שהורגלנו לחשוב וליצור בהם. כל עוד נדבק באמירה מלאחר החורבן כי "חכם עדיף מנביא", נברח מהתמודדות אמיתית עם סוגיה זו. לחכמה הבתר-מקדשית אין כלים לגשר על פני המתח שבין הקטבים.
מאז החורבן , אנו חיים בעולם של תחליפים ,של "נשלמה פרים שפתינו", של יבנה במקום ירושלים, של ש"ס ופוסקים במקום דבר ה' אל נביאיו. ברור כי בעולם הפסיקה , יש רק תשובה אחת לשאלת יואב שורק: כן, נבכה בצום החמישי !
טוב עשה יואב שורק ששאל את השאלה, והטיב עוד יותר כששאל אותה ברוח נביאי ישראל. על מנת שלא נסתפק בשאלה, אלא גם נתחיל לנסח תשובה, ראוי כי לפחות חלק מן המשאבים שהושקעו ומושקעים להחדרת תודעת המקדש , הלכות קודשים, חידוש סמיכה וסנהדרין, יופנו לחידוש נבואת ישראל. אמנם הלב מתרחב, למראה כלי המקדש המתחדשים, הגידול המתמיד , אם כי אטי , של שוחרי המקדש, אך אם נודה על האמת עדיין תופעות אלו הן בשוליים של הציבור הרואה במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". הדברים הם כמובן קל-וחומר לגבי ציבור שאינו מייחס למדינה מושגים של קודש וגאולה.
רק בשיח הרואה בנבואת ישראל תשתית לחידוש הקודש תימצא התשובה לשאלתו הנבואית של יואב שורק. אם לא נתחיל לפעול להתחדשותה, נישאר עם הצום ועם החרפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה