הממלכתיות, הקודש והמוסר, כמסד להפרדת רשויות במדינת ישראל

בקרוב, נציין חמש שנים לגירוש היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון, והגיעה העת לבחון את מלוא הרוחב והעומק של מהלך זה. דומני כי רבים מתוכנו חשים , ואף מבינים, כי נזרעו זרעים לשינוי יסודי במבנה השלטון בישראל, ואף במשמעות של שלטון ריבוני במדינה יהודית. רבים מתוכנו חשים כי הגירוש והחורבן , עם כל חומרתם, אינם אלא סימפטומים למחלה הרבה יותר עמוקה: מחלתו של עם שטרם התאושש מ 2000 שנות היסטוריה ללא ריבונות ועצמאות, ועל כן לא גיבש לעצמו צורת שלטון ומוסדות שלטון ההולמים אותו.
חידוש הריבונות היהודית בארץ-ישראל לפני למעלה מ 60 שנה הוליד נוסחה של "מדינה יהודית ודמוקרטית", המשמשת כמעין לוחות הברית חדשות , והפוגע באחד ממרכיביה משול למרסק את התשתית עליה מבוססת המדינה, כאילו היה משה רבנו המשבר את הלוחות. מעניין לציין כי ביטוי זה אינו מופיע כלל במגילת העצמאות של מדינת ישראל (אם כי בחלק מסעיפיה ניכר מאמץ לאזן בין 2 מרכיבים אלה) , ומופיע לראשונה באופן מחייב בתיקון ל"חוק יסוד: הכנסת" שהתקבל רק בשנת 1985 .
מקובל לחשוב כי אופיו של שלטון דמוקרטי נעוץ בעקרון הפרדת הרשויות (מבצעת, מחוקקת, שופטת) , שמטרתו יצירת מנגנון של איזונים ובלמים בין זרועות השלטון השונות, כתנאי הכרחי למניעת היווצרות של שלטון רודני , המרכז בידיו כוח רב מידי. עקרון זה נוסח בראשית המאה ה 18 ע"י הוגה הדעות הצרפתי Montesquieu , ומהווה מאז בסיס לחוקה בכל משטר דמוקרטי בעולם. עם פרוץ המהפכה התקשורתית המודרנית, הוגדרה "המעצמה התקשורתית" , כזרוע הרביעית המשמשת כ"ככלב השמירה" של הדמוקרטיה.

במהלך המאבק, ואף לאחריו, דובר רבות על דמותה המתערערת של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אין ספק כי הכורת שעלה על הישובים והגלה את התושבים הרים יד על אושיות זהותה של המדינה היהודית. אך לדעתי, לא הקדשנו מספיק תשומת לב לקריסת עקרון הבסיס של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית . עקרון "הפרדת הרשויות", שבלעדיו כאמור אין דמוקרטיה, התנפץ ונרמס ; הממשלה, הפרלמנט, בתי-המשפט והתקשורת עשו יד אחת על מנת להוציא לפועל תוכנית שנהגתה על-ידי איש אחד, שלא ברור עד היום מה חלקם של המניעים האישיים והפליליים שהביאו אותו לידי גיבוש תוכניתו. המערכת פעלה ללא איזונים ובלמים, לעיתים תוך כדי הצהרה מפורשת ובלי שום בושה (ראה משל האתרוג שנוסח ע"י בכירי העיתונאיים בישראל), ובעצם המנגנון הדמוקרטי כולו קרס תחת מעטה של שקר (לבוחרים ולמצביעים, ובאמצעות תקשורת מגוייסת), שלמונים (למקורבים) וקריצות (למשטרה, ליועץ המשפטי ולמערכת בתי-המשפט). מול שלטון זה, התייצבו מובילי המאבק והתעקשו לשחק משחקים דמוקרטיים (פרלמנטריים וציבוריים), משל היינו בסקנדינביה.

דומני כי יש צורך גדול לנסח מחדש את עקרון הפרדת הרשויות, מתוך אספקלריה יהודית עתיקה, וזאת מתוך מגמה להשיג מטרה כפולה: לאושש את מדינת ישראל כמדינתו של עם היהודי , נושאת תרבות ישראל מחד, ולמנוע עריצות שלטונית עתידית כפי שהתגלתה לנו בזמן הגירוש. במקורותינו הדבר נוסח בפשטות: מלך, כהן ונביא. עוד הרבה לפני שהוגים מודרניים התריעו על הסכנה בריכוז כוח שלטוני במעט מדי ידיים, תרבות ישראל ביססה את עקרון הפרדת הרשויות כתנאי הכרחי לממשל מוסרי וצודק.
ברם, אם הפרדת הרשויות במחשבה הפוליטית המודרנית היא בעיקר חוזה אזרחי חברתי , ועל כן אינו נוגע לתשתית הערכית המגדירה את המדינה, ברור כי עלינו להציע מסד אחר, החורג מן המסגרת המדינית המקובלת, ומבסס את הקיום המדיני-ריבוני על מצע ערכי החורג ממנה: המדינה איננה סך כל אזרחיה, כי אם סך הערכים שאזרחיה נקראים לממש. למרבה הפלא, מדינת ישראל תמיד היתה כזו: לדוגמא, קביעת "חוק השבות" (מבלי להיכנס לאבסורדים הרבים שבסעיפיו ) כאחד החוקים הראשונים אשר קבעה כנסת ישראל, כמוה כהכרזה כי אזרחי מדינת ישראל אינם ריבוניים בלעדיים על המדינה, שה"הבעלות" עליה חורגת בהרבה ממי שנמצא כאן ועכשיו כאזרח מדינת ישראל. לא בכדי אויבינו תופסים חוק זה כמנוגד לבסיס הדמוקרטי של מדינת אזרחיה, ועושים כל מאמץ לאזנו ואף לבטלו באמצעות קריאתם ל"זכות השיבה".
דומה כי לאחר למעלה מ 60 שנה, אין להסתפק בהכרזה "כל יהודי זכאי לעלות לארץ" כתעודת הזהות הלאומית והחוקית של המדינה, ויש להרחיב את בסיס הריבונות היהודית בארץ-ישראל עד ליצירת כלים ממלכתיים הולמים. כאמור, הכלים הממלכתיים היהודיים לניהול מדינה הם שלושה: מלך, כהן ונביא, כלומר שלוש זרועות המבססות את אושיות המדינה: הממלכתיות, הקודש והמוסר.

ברור כי הדרך ארוכה עד להקמת שלטון שיבוסס על משלוש זרועות זה , אך עלינו לדעת כי אליו יש לחתור, לחנך, וכל עוד נמשיך לדשדש בניסיונותינו לתפור לנו ממשל על בסיס טלאים של משטרים וחוקות שאינם הולמים אותנו, לא נצליח לצאת מן הסבך אליו נקלענו. אין זה מספיק ל"כבוש את מוקדי הכוח", יש לייצר שיטה בה מוקדי הכוח הם אחרים. טובי האנשים, יראי שמיים ונאמנים, הלכו לאיבוד ברגע ש"כבשו מוקדי כוח", והחלו לפעול לפי כללי משחק שיובאו ממשטרים אחרים, גם אם לעיתים נאורים . בהכללה ניתן לומר כי או שהם הפכו לבלתי-רלוונטיים , או ששמירה על המנגנון הקדים בתפיסתם את הגשמת החזון.
ביסוס השלטון על המשולש "מלך- כהן- נביא" איננו עניין פרסונלי. כל השאלות מן הסוג "איך בוחרים מלך? מאיפה יצמחו לנו נביאים?" וכד' הן שאלות מכובדות, אך אינן עוסקות באופי המשטר, כי אם במינוי נושאי כליו. לא בכך נעסוק כאן. עקרון היסוד הוא ביזור מנגנונים, וביסוסם ללא תלות זה בזה. זהו בעצם עקרון "הפרדת הרשויות", אם כי יסודותיו בהררי קודש.

המלך, כפסגת ממלכתיות של אומה, מייצג את מה שמוגדר היום כריבונות. השלטון הוא הריבון, כנציג האומה, ואת פעולותיו הוא מבצע בשמה ובשליחותה. תפיסת ריבונות כממלכתיות מרחיקה אותנו משיקולי "חברת אחראיות גדולה" , כדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אורות, עמ' ק"ס), קרי מעין חברת ביטוח ענקית הדואגת לשלומם ולרווחתם של מבוטחיה. יש לאומה מהות עצמית, רוחנית וערכית, שבשמה פועל המלך. ברור כי תפיסה יסודית זו שונה בתכלית מתפיסת המדינה העכשווית, הרואה את השליט כמשרת , civil servant , שעל מנת לזכות בשלטון צריך לרצות את שאיפות רוב אזרחיו. למרבה הפלא, דווקא השלטון הנוכחי מוכיח כי הדברים אפשריים: שיטת ניהול המדינה על-פי סקרי דעת קהל הוכיחה כי השליט מסוגל לא רק לשרת כי אם להוביל: שליט א' יכול לנסות ליישם תוכנית מסוימת, ויצטרך לוותר על ביצועה משום אימת "דעת הקהל", ויבוא שליט ב' ויבצע בדיוק את אותה תוכנית, עם תמיכה מרקיעת שחקים - קרי, השליט הוא היוצר את דעת הקהל, הוא המייצר את התשתית החברתית להובלת האומה, ואינו בהכרח, כמקובל לחשוב, שבוי בידי "רצון העם" המגולם במולך "הסקרים". ברור כי בכך טמונה סכנה גדולה, וההיסטוריה, הן של עם-ישראל והן של אומות העולם, רוויה בדוגמאות של גלישה ממלוכה לרודנות. בדיוק משום כך מופיע עקרון "הפרדת הרשויות", האיזונים והבלמים.

אך להבדיל מן הדמוקרטיה המודרנית, הבלמים והאיזונים אינם אימננטיים לשיטה, ואינם חלק ממנגנון ניהול המדינה, אלא חיצוניים לה. הקודש והמוסר אינם נושאים לפרשנות יועץ משפטי זה או אחר, או פקיד רבנות כלשהו; מדובר במערכות עצמאיות, מהן נובע כוחו של השלטון לשלוט, וברגע שהוא יסטה מהם, פעמוני האזעקה הציבוריים יופעלו בכל עוצמתם. הנביא, המייסר את המלך על שלטונו המושחת, המעוות חברתית, אינו פקיד של הממלכה, אינו יושב כיועץ בדיונים המבצעיים של השלטון, והוא גם לא מצפה לפירורי מידע מתוך הישיבות הסגורות; אין צורך לומר כי משכורתו אינה משולמת לו מן המיסים שגובה המלך . הנביא הוא בעל סמכות אוטונומית, והתורה המוסרית שלו אינה פרי קוניוקטורה חברתית חולפת או מוסכמה כלשהי ; אמות המידה שלה קבועות וידועות, ועצם השמעתן היא-היא מערכת הבלמים המביאה את המלך לומר "חטאתי" ולחזור בו מדרכו הרעה.

הכל כמובן נובע מן הקודש, ממה שמעבר לשלטון ולחברה גם יחד, ואף הכהן כמייצג את הקודש אינו פקיד של המערכות השלטוניות. האומה דואגת לצורכי קיומו, שלא באמצעות "תקציב המדינה" ,פרנסתו ותפקודו אינם תלויים במימון מטעם השלטון, ומינויו הוא מחוץ לתחום ההסכמים הקואליציוניים. הוא מביא לידי ביטוי את אופיה המיוחד של אומה שאינה ככל האומות, ושעובדת היותה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" מחייבת שיקולים של קודש בניהול מערכות המדינה. כמו התשתית המוסרית, כך גם תשתית הקודש, אינה מושפעת מן המנגנון הממלכתי, כי אם משפיעה עליו.
ברור כי דגם שלטוני זה הוא אוטופי, ועל-פי רוב, גם כאשר פעלו שלושת המרכיבים, רבו המתחים , החיכוכים והתקלות. השאלה איננה האם היסטורית התקיים פעם שלטון כזה? השאלה היא למה אנחנו חותרים? האם ילדינו בשיעורי אזרחות ילמדו את עקרון הפרדת הרשויות מיסודו של Montesquieu מבלי שתינתן להם זווית ראיה אחרת, ערכית, אידיאלית? האם אנחנו רוצים "לכבוש את מוקדי הכוח", קרי להיכנס "בכל הכוח" במערכת שהיא אולי חזקה יותר ממפעיליה, ואז נשמע גם מיהודים נאמנים וערכיים כי "מה שרואים מכאן , לא רואים משם"? או שמא עלינו להושיב את מיטב מוחותינו בתחום המשפט, המנהל הציבורי, מדעי המדינה, האתיקה, תקשורת ההמונים, כדי לייצר מערכת אחרת, מערכת שבה הממלכתיות, המוסר והקודש מאזנים זה את זה , ומאפשרים את הפעלת מנגנוני השלטון בכפוף לערכי יסוד שאינם משתנים עם חילופי שלטון ואינם מושפעים ממכוני סקרים.
נראה לי כי הניסיונות לכבוש מוקדי שליטה מבפנים הביאו אותנו למבוי סתום: טוב למדינה כי יהיו לה רבנים עם יחסי ציבור טובים, כאלה שידעו להשמיע דברי טעם שינעמו לאוזן הממלכתית, כל עוד המסרים שלהם מתואמים ותואמים את שאיפות השלטון; טוב למדינה כי יהיה לה שופט עליון אחד או שניים אשר יתבלו את דבריהם ממקורות ישראל, כל עוד פסיקותיהם מתיישרות עם הנורמות המקובלות בעולם הנאור; טוב לתקשורת כי יהיו לה מביני דבר , המסוגלים לפענח את מסתורי נפשותיהם של היצורים המוזרים החולמים על מדינת ישראל כ"יסוד כסא ה' בעולם", כל עוד מדובר בפרשנים ולא בשחקנים פעילים במגרש; טוב לשליט כי יהיו לו שותפים המעניקים לו כסות של קודש, כל עוד אינם מתבלבלים ואין להם שאיפות להנהגה.

כדי לפרוץ את ההסגר המוטל עלינו, צריך להציע אלטרנטיבה. כדי לכבוש מוקדי כוח, צריך ליצור מוקדים התואמים את היכולת שלנו להסתער. כשמדברים על "עם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה", רצוי לברר את היעד, לפני שמתחילים ללכת .