חמש שנים לגירוש ולאיוולת

מאמר זה נכתב בכ"א מנחם-אב תשס"ה, יממה לאחר גירושם של אחרוני אחינו שהחזיקו בגבורה באדמות חומש ושא-נור בצפון-השומרון. בכך הסתיים מבצע חסר תקדים של גירוש וחורבן בתיהם של כ 10,000 איש, מבצע ה"נחישות והרגישות" של ממשלת שרון.
המאמר נכתב בסערת רגשות של "היום שלאחרי", תוך ניסיון לנתח את השלכות הגירוש לטווח הבינוני הוארוך. המאמר פורסם במקומון השומרון "מראש-ההר" של חודש אלול תשס"ה, תחת השם "היום שאחרי כבר כאן !!".
חלפו חמש שנים , והאיוולת הבטחונית והפוליטית ברורה לכל; גם הפשע האנושי-חברתי זועק עדיין לשמיים, וטרם בא על תיקונו. נראה ששבר ההנהגה, אשר בא לידי ביטוי באובדן דרך ציונית-לאומית,נשכח מעט ממוחם של כותבי הטורים, ומושכי העטים המציינים חמש שנים לגירוש.
המאמר אשר עסק בהתווית דרך עתידית להנהגה מובא כאן כמעט ללא שינויי עריכה, וכפי שנכתב ופורסם אז. שיקולים קלים בעריכה נוגעים בעיקר לביטויים קשים שיוחסו לאריאל שרון ולבניו, אשר חדלו בינתיים להיות שחקנים בציבוריות הישראלית.


דברים אלה נכתבים יום אחרי סיום מסע הגירוש וההגלייה , ומבחינתי מהווים אבן דרך בהסתכלותי על היחסים הפנים-חברתיים בישראל. בעוד, הרבה שואלים ומביעים עמדות באשר לשבר האמוני-תיאולוגי (כן קיים- לא קיים, צריך שיהיה- ראוי שלא יהיה , וכו'), אני רוצה לסטות רגע מדיון זה, משום שלעניות דעתי ראוי שהוא יהיה דיון פנימי של הציבור האמוני, ולא דיון תקשורתי (כי מה אכפת באמת לשוללי אמונתנו , אם נמשיך להאמין באותו דבר או לא, אחרי השבר ?) . אני מבקש להתייחס לרצון שהתגלה בכל עוצמתו במהלך השבוע החולף, לא רק להכריע הכרעה פוליטית, אפילו לא לנצח ויכוח אידיאולוגי, אלא פשוט להכניע ציבור שלם הכנעה טוטלית, ואם אפשר תוך כדי השפלה מקסימלית.
הרי השפויים שבתוכנו הבינו כבר מזמן (כל אחד בנקודת זמן אחרת), כי לא נוכל לנצח במאבק הזה; חלקם ראו בכך לצערי אפילו הכרעה ערכית , וניסחו זאת ש "אסור לנו לנצח את צה"ל"; אחרים ראו בכך קריאת מפה פרגמטית של מציאות מתהווה, והכרה בעובדה ש"לא נוכל לנצח מול העוצמות האדירות שהשלטון הפוליטי ו/או הצבאי העמיד מולנו".

בין כך ובין כך, היה ברור כבר זמן לא קצר כי במערכה הזאת, אנחנו לא הולכים לנצח.



אם היה מדובר במשחק כדורגל, סביר להניח כי רוב הצופים והפרשנים היו משבחים את "הרוח הספורטיבית" של מי שיודע שגורלו הוכרע , אך איננו יורד מן המגרש ונותן מעצמו את המיטב עד הדקה האחרונה. היות ודובר במאבק על אמונה, ונאבקנו על הזכות להמשיך להאמין גם אחרי החורבן, התגלתה במלוא כיעורה עוצמת הרוע של קובעי ה"בון-טון" במדינת ישראל.

מבחינתי, ככל שזה ישמע מוזר, הכרתי במציאות זו החלה לחלחל כאשר השתתפתי כצופה בדיון ועדת החוקה של הכנסת על חוק "גירוש- ביזוי". לכאורה, ולתפיסתם של הדוגלים במאבק פוליטי-פרלמנטרי, היה אמור דיון זה להיות הדיון האחרון שימוטט את המהלכים הפוליטיים של מצדדי הגירוש. אינני רגיל להיות נוכח בדיונים מעין אלה, ואני צופה בהם (אם בכלל…) מעל מרקע טלוויזיוני. הפעם, ישבתי מטרים ספורים מן השחקנים הראשיים, ויכולתי לראות ולשמוע גם את מה שאיננו בשידור: הערות אגב ציניות, הבעות פנים, לחישות מפה לאוזן וכו'…

צדה את עיני התנהלותו של ח"כ וילן (בכלל למה אדם צריך להתעקש שיקראו לו "אבו" כשיש לו שם יפה כמו אבשלום ? וד"ל), אשר הקפיד להקרין רוח מבודחת, חיוך רחב על פניו כאילו היה זה יום חג , הערות ציניות ומרושעות לכל אורך הדיון, עד שהעיר לחנן פורת שהיה נוכח אף הוא בקהל "לא רק נביס אתכם, נשפיל אתכם". קשה להבין מה מביא קיבוצניק, יוצא יחידה מובחרת, לשמוח ולצהול ברגעים אלה של קריסת ערכים. הרי הדעת נותנת כי לפחות חלק מן הערכים היורדים לטמיון אמורים להיות גם ערכיו-הוא, המגדיר עדיין עצמו כציוני, והוא אמור להיות שותף ,ולו בקמצוץ, בכאב הלב הנורא של מה שהוא מעולל.
ביום שלאחר הגירוש, לא הייתי מקדיש תשומת לב רבה מדי ל"אבו" וילן, אם לא היה מתברר לי כי רוח זו שררה כחוט השני ברובם ככולם של הדיווחים התקשורתיים, ומאמרי הפרשנות של המנסים לקבוע את סדר היום הציבורי במדינת ישראל.

באולפניהם הממוזגים, ובחדרי המערכת שלהם, ניסו כל היפים האלה גם לקבוע לנו את הטקסטים שבהם נביע את מחאתנו (כזכור , לרוב זה כבר לא היה מאבק לביטול הגזירה, אלא מחאה בלבד..). על איסור שימוש באסוציאציות מן השואה דובר רבות: איך אתם יכולים ? איך אתם משווים ? מי שמכם ?

לפני הגירוש, נעתי בדרכים עם מה שראיתי כתעודה מזהה, אם אתבקש להציגה באחד ממחסומי הדרכים של כוחות הגירוש: חבוי עמוק בתוך ארנקי היה טלאי צהוב שאמי ז"ל ענדה במשך כ 4 שנים תחת הכיבוש הנאצי בפריס ; לא טלאי כתום, לא דימוי, לא מקרטון, טלאי אמיתי אוטנטי מן הימים ההם. לרוב לא עשיתי בו שימוש, ביודעי את העוצמות שזה יעורר, אך לעיתים נתקלתי פה ושם בסיטואציות בלתי-אפשריות, ופשוט לא יכולתי להימנע מלענוד אותו. מיד התעופפו מכל עבר הקריאות (גם מתוך "אנשינו"…) , "אל תעשה זאת, אסור..", וכמובן מיד הטחת ההאשמות על זילות השואה.

לפני חודשים ספורים, ערכתי עם רבבות אחרים את מסע "מצעד החיים" מאושוויץ לבירקנאו, והתייחדתי עם זכרם של חלק מבני משפחתי שלא חזרו משם; זכרון השואה הקולקטיבי הוא שלי לא פחות משל אחרים. אין אדם עלי תבל, שיכול לשלול ממני אסוציאציות שאני חש כששלטון מגרש יהודים מבתיהם ; במשטרים אחרים, "דמוקרטיים" לא פחות , זכות זו מעוגנת בחוק במסגרת "חופש הדיבור"; במדינת ישראל, יש מי שרוצה לחוקק חוק שיאסור על כך. אינני מרגיש עצמי חייב דין וחשבון לאף אחד על תודעת השואה הפועמת בקרבי. הטלאי שנשאתי עמי היה רכוש של אמי ז"ל, שאינה יותר בין החיים; אי-אפשר לטעון שהיתה מתנגדת לעניתדי אותו , וסביר אפילו שהיתה רואה בכך מעשה ראוי ונכון.

בנוסף לאסוציאציות מן השואה שהוצאו "מחוץ לתחום", כמובן כיכב גם "השימוש הציני בילדים" , כלשונם של הפרשנים. גירוש ילד מביתו, נוף מולדתו, חבריו וקהילתו, זה בסדר לטעמם, בתנאי שהשלטון כמובן הוא המחליט על כך. ילד הבוכה באותו מעמד, זו ציניות, הוא הרי לא אמור להיות שם. כל ילד מגורש שהעז לפנות למגרש ולשאול "למה?", ואולי אף טיפה לתת לפרץ רגשות לפרוץ החוצה, הפך להיות מיניה וביה סיבה לפניה לד"ר יצחק קדמן, ואוזלת ידה של "המועצה לשלום הילד" הושוותה בעוצמתה רק לכישלון החינוכי של רבנים ומחנכים שגידלו הורים שכאלה.
כל שדרן שהבנתו בגידול ילדים היא בכך שהוא מחזיק בבית ילד, כלב, תוכי ושני חתולים, נהפך למומחה לחינוך המרצה לנו את תפסיתו הפדגוגית, ומעיר לילדינו איך עליהם לבטא את כאבם. כן ! ילדינו כאבו את כאב הארץ הזאת, הם גדלו בצמוד לה, ולא כדמויות מתעופפות ביצירות מארק שאגאל ; הם גם לא גדלו בקומות הגבוהות של מגדלי שייח מונס (רמת-אביב , בלשון היפים), ולכן לא מבינים שום דבר באבחנה שהשדרנים מנסים להחדיר למוחם בין אדם לאדמה.

בשבילם, אם אין אדמה, אין אדם; אם אין קרקע, אין חיים.

לשיא הגיע כתב מלומד שדיווח על תחנוני אישה מגורשת המתחננת לפני קצין בכיר "תוריד את המשקפיים ותסתכל לי בעיניים" , ותהה האם אין בקריאתה משום זילות לדרגותיו הגבוהות של האיש. בכלל , מעשי המגרשים היו כולם "מאופקים עד אצילים", כאשר מצדם של המגורשים צפינו רק בזילות , בלשון הפרשנים: זילות השואה, זילות הדרגות, זילות הדמוקרטיה, ועוד, ועוד.. אפילו המאופקים שבמאופקים, אנשי נצרים, אשר עזבו את בתיהם ללא התנגדות, זכו למנה גדושה של נזיפות על שהעזו לעורר זיכרונות היסטוריים לא נעימים וחבויים עם תהלוכת המנורה שלהם.


הרצון הזה להכניע אותנו טוטאלית, לא רק לגרש ולהחריב, טבוע עמוק בשנאה עצמית של התלושים-המנתקים. כמו האנטישמי הקלאסי, כך הפרשן המנותק מסתכל במראה ומפחד ממי שמאיים עליו. לכן, הוא כל-כך רוצה לראות אותנו חוזרים ל"תפקיד הקלאסי" של הציונות-הדתית מן העבר. הוא ממש משתוקק שנחזור להיות משגיחי הכשרות ומלמדי הבר-מיצווה של ילדיו. יש לו גם הצעה שניישב את הגליל והנגב: העיקר, אל תסתובבו לנו בין הרגליים בכפר-שמריהו, צפון תל-אביב או ברחביה.

יש לי חדשות לכל היפים האלה: נכשלתם !! מחקתם ישובים, הוצאתם יהודים לגלות, אך לא הצלחתם לעקור ממוחותינו את שיגעון הגדלות שלנו. עמוס עוז תיאר פעם את ראייתו של תפקיד הציונות-הדתית: אליבא דשיטתו, עליה לשמש כמשגיח כשרות בקרון המסעדה של רכבת שהוא וחבריו יהיו בה נהגי הקטר. טעות בידו; למרות המכות שחטפנו בימים אלה, אנחנו עדיין שואפים להיות נהגי הרכבת, ולא משגיחי הכשרות . כן, עם קשה עורף אנחנו, וכמו שאמונתנו לא נכענה לפרעות עד עכשיו, גם החורבן, ההרס וההגלייה לא ישברו אותנו. רציתם אותנו משגיחי כשרות, כדי שכל אחד מכם יוכל להעיר לנו "אני רוצה השגחה כזו או אחרת…", רציתם אותנו מלמדי דרדקים כדי של אחד מכם יכתיב לנו את הנוסח שהוא זוכר מן הסבא שלו, ש"היה רב" כמובן. טעיתם: אנחנו נתפוס את ההגה , נקבע את היעד, וגם נכריז מהי התחנה הבאה; מי שהיעד אינו נראה לו מוזמן לרדת בזמן.